תמו ימי בין המצרים, והגיע זמן לשמחה ולחגיגה. דוד גדנקן עם 10 דברים שרציתם לדעת על ט"ו באב.

א. המשנה במסכת תענית (פרק ד' משנה ח') והגמרא בעקבותיה (תענית דף ל' עמוד ב') אומרת: "א"ר שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים. בשלמא יום הכיפורים משום דאית ליה סליחה ומחילה,יום שניתנו בו לוחות האחרונות, אלא ט"ו באב מאי?".

ב. בספרי ההיסטוריה של עמנו ידוע ט"ו באב כיום חג שנחוג בתקופת בית שני. כשאתה נחשף למדיה העכשווית על ט"ו באב מזכירים בעיקר את יציאתן של בנות ישראל לכרמים, בבגדים לבנים כשהמטרה העיקרית להינשא. ולא היא, סיבות רבות מציינת הגמרא למהות החג הקרוי ט"ו באב.

ג. אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו בו השבטים לבוא זה בזה, מאי דרוש? "זה הדבר אשר ציווה ה' לבנות צלופחד לאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים". נצטוו הבנות היורשות נחלה להינשא רק לבני שבטן . הציווי מתוך כוונה ברורה שלא תיסוב נחלה ממטה למטה. התורה רצתה שעד שלא תסתיים חלוקת הארץ לשבטים וכל שבט ידע את תחומי נחלתו במדוייק. משהסתיימה חלוקת הנחלות היו מותרים השבטים להתחתן זה בזה, ולא רק בתוך השבט שלהם. הקלה זו וציווי זה החל בט"ו באב.

ד. בהמשך הסוגיה במסכת תענית נאמר "אמר רב יוסף אמר רב נחמן, יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל שנאמר "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה" (שופטים כ"א פסוק א'). מאי דרוש? אמר רב ממנו ולא מבנינו". הסיפור בו אנו עסקינן הינו "מעשה פילגש בגבעה". בן שבט לוי חוזר עם פילגשו מבית אביה אל ביתו. בדרך הם עוברים בישוב גבעה והתארחו בביתו של זקן מהר אפרים. אנשי גבעה (בדומה לאנשי סדום) תבעו להוציא הפילגש מביתו אליהם. כשהוציאו הפילגש הם התעללו בה ולמעשה רצחו אותה. מעשה שהביא למלחמה בין בני ישראל לשבט בנימין. כך הושבעו בני ישראל שלא להנשא לבני שבט בנימין. הגמרא מספרת שבט"ו באב הותרו בני בנימין לבוא בקהל ישראל.

ה. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן "יום שכלו בו מתי מדבר, דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דיבור עם משה שנאמר "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וידבר ה' אלי לאמור אתה עובר היום את גבול מואב עד ער וגו'". לאחר חטא המרגלים נשבע ה' כי כל הזכרים מבן עשרים ועד שישים ימותו במדבר ושהכניסה לארץ כנען תתעכב ב-40 שנה עד שימותו כל אלה שנגזר עליהם. לפי הגמרא בבא בתרא (קנ"א עמ' ב) 40 השנים נספרו מאז יציאת מצרים ולא מאז חטא המרגלים. בכל שנה בערב תשעה באב יצא כרוז ואמר "צאו לחפור". בני ישראל כרו בור בו ישנו בלילה. מי שנותר בחיים יצא מן הבור. במועד אחד שכרו כולם בורות וישנו בהם כולם נותרו בחיים. חשבו שטעו בחשבון ולא היה זה ליל ט' באב. חזרו ושכבו בקבריהם לילה אחר לילה עד חמישה עשר באב. כשראו שהלבנה במלוא הדרה ואף אחד לא מת, ידעו בני ישראל כי נשלמו 40 שנות הגזירה וקבעו יום זה (ט"ו באב) כיום חג.

ו. עולא אמר "יום שביטל הושע בן אלה פרוסידיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר לאיזה שירצו יעלו". ירבעם בן נבט היה המלך הראשון של ממלכת ישראל. ירבעם היה זה שקומם את עשרת השבטים כנגד רחבעם ובכך הקים את ממלכת ישראל ללא יהודה וללא בנימין. ירבעם בן נבט פחד שבני ישראל יעלו לירושלים, שהייתה בתחום ארץ יהודה, יצטרפו לרחבעם וימרדו בו. הוא מנע את עלייתם לירושלים ע"י הצבת שומרים (פרוסדיות) על הדרכים. בנוסף בנה עגלי זהב בבית אל ובדן (ספר מלאכים א' פרק י"ב פסוקים כ"ט-ל). הושע בן אלה היה המלך האחרון בממלכת ישראל . היה חוטא ורשע ועשה הרע בעיני ה'. מאידך ביטל את הצבת השומרים והתיר לבני עשרת השבטים לעלות לירושלים או אם רצונם ללכת לעבוד את עגלי הזהב בדן או בבית אל. ביטול הצבת השומרים וההיתר לעלות לירושלים קרה בט"ו באב.

ז. רב מתנה אמר: "יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה ואמר רב מתנה אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב. הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה. כזכור מעוזו האחרון של בר כוכבא במלחמתו ברומאים (שנת 135 למנינם – לפני 1880 שנים), הייתה ביתר. לאחר כמה חודשי מצור הבקיעו הרומאים את חומות העיר והרגו את המורדים. לפי המסורה אסון זה היה בתשעה באב. כל תקופת שלטונו של הקיסר אדריאנוס הוא אסר לקבור ההרוגים בקבר ישראל. נעשה נס הגופות לא נרקבו ובט"ו באב הובאו לקבורה. באשר לסיפא בה נאמר כי בעקבות הנס של קבורת חללי ביתר, חיברו חכמי יבנה את ברכת הטוב והמטיב. הברכה שאנו אומרים בברכת המזון "שבכל יום וים הוא הטיב הוא מטיב הוא ייטיב לנו וגו". המלך הטוב – על כי הגופות של נרצחי ביתר לא הסריחו והמטיב – על הנס שזכו להיות מובאים לקבורה וזה כאמור היה בט"ו באב.

ח. רבה ורב יוסף דאמרי תרוויהו "יום שפסקו מלכרות עצים למערכה". תניא: רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה ולא היו כורתין עצים לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא "וקרו ליה תבר מגל". ט"ו באב היה היום בו הפסיקו לכרות עצים לעבודת המזבח. היה זה מניע לשמחה גדולה והסיבה כי השלימו את המצווה לספק מספיק עצים למערכה. בתקופת בית שני הייתה בעיה חמורה באספקה של עצים לעבודת המזבח. היה מחסור גדול בגידול עצים בארץ ישראל. נדבת עצים הייתה נחשבת אז למעלה גדולה. אוייבי העם היו מתנכלים לאותן משפחות שלקחו על עצמן תרומת עצים. ההתנכלות הייתה בדרך לירושלים כשהעולים לבית המקדש היו מביאים עמם את תרומת העצים. כשהצליחו התורמים לספק את צרכי המזבח הייתה שמחה גדולה. המועד האחרון לכריתת העצים למקדש היה כאמור, ט"ו באב. בתאריך זה פג היובש של העצים והיה חשש שכריתה לאחר זמן זה, תביא עצים ובהם תולעים (עקב הלחות). כשהושג המלאי שהספיק למזבח, והיה זה בט"ו באב נחוג האירוע.

ט. המשנה בתענית (פרק ד' משנה ח') מסבירה מדוע לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב ואומרת " שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו, כל הכלים טעונים טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים וגו' ". הגמרא על משנה זו מסבירה (תענית דך ל"א עמ א) "ת"ר בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול מבת סגן ובת סגן מבת משוח מלחמה וכו' וכו'. הדגש הינו בקיום השמחה בבגדים שאולין כדי ח"ו שלא לבייש את מי שאין לו. בנות ישראל יוצאות לחולל בכרמים בבגדים לבנים, לכולן יהיו בגדים שכאלה. חובה היא שאשה תשאיל לרעותה וגם באחריותה לדאוג שהבגד יהיה ללא טומאה. הגמרא גם מפרטת קוד התנהגות לבנות ישראל ומסבירה מה תאמרנה נשים שהן יפות, מה תאמרנה נשים מיוחסות ומה תאמרנה המכוערות.

י. ט"ו באב הינו כמועד. אין אנו אומרים תחנון ביום זה. למרות שהתאריך חל בתקופת "בין הזמנים", יש רבים המגבירים בט"ו באב את לימוד התורה. האסמכתא לכך היא כי החל מט"ו באב הימים מתקצרים והלילות מתארכים. בני ישראל נמשלו ללבנה, מאז ט' באב הלכה הלבנה והתמלאה והנה בט"ו באב היא מלאה, כך גם בני ישראל צריכים ל"התמלא" ביום זה וכיצד? כמובן בלימוד תורה. חכמינו ראו בט"ו באב כעין תיקון לתשעה באב. אהבת ישראל כנגד החורבן שבא על עמנו בגין שנאת חינם. היו שייחסו לט"ו באב סממן של חג חקלאי, יש שאמרו שביום זה הסתיים הקציר, יש שציינו יום זה כחג בציר הענבים.

ברצוני לסיים מתוך האמור בסיום מסכת תענית. "עולא ביראה אמר רבי אלעזר עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר"ואמר ביום ההוא הנה אלוהינו זה קיונו לו ויושיענו זה ה' קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו".